מה שנראה בתחילה ככתב אישום על אלימות בתוך התא המשפחתי, הסתיים בזיכוי מוחלט. בית משפט השלום בתל אביב קבע כי הראיות שהוצגו אינן מספיקות, עדות המתלוננת רצופה סתירות, ומחדלי חקירה של המשטרה והתביעה יצרו ספק שלא ניתן להתגבר עליו.
גירושין טעונים, סכסוך רכושי ממושך ושתי תלונות על אלימות עמדו בלב ההליך הפלילי. כתב האישום ייחס לנאשם שני אירועים מרכזיים. באישום הראשון נטען כי היכה את אשתו לשעבר באמצעות נעל וגרם לאדמומיות בגבה. באישום השני נטען כי חודשים לאחר מכן תקף אותה בשלושה מקרים נפרדים בדירתם המשותפת: זריקת כפכפים שפגעו בראשה, סטירה באזור הפנים והעורף ומשיכת שיער, הכול על רקע ויכוח בין בני הזוג.
התביעה ביקשה להציג תמונה של דפוס אלים שנמשך לאורך זמן, וטענה כי האירועים התרחשו על רקע מערכת יחסים עכורה שהתנהלה בצלו של הליך גירושין מורכב. ואולם, כבר במהלך שמיעת הראיות הבהיר בית המשפט כי הדיון מתמקד אך ורק בשאלת קיומם של אירועי האלימות הנטענים, ולא באופי היחסים בין הצדדים, והחל לבחון בקפדנות את גרסאות המעורבים.
ההגנה, הצביעה על פערים מהותיים בעדות המתלוננת ועל קשיים ראייתיים. כך למשל הוצגה תמונה שנועדה לתעד חבלה, אך זו צולמה ממכשירה האישי של המתלוננת ללא ציון מועד. לאחר בירור מצד התביעה נטען תחילה כי התמונה קשורה לאישום השני, ובהמשך הופיע תיקון בכתב יד המייחס אותה דווקא לאישום הראשון מהלך שעורר ספק באשר למהימנות הראיה.
ביחס לאישום השני קבע בית המשפט כי עדות המתלוננת בבית המשפט לא תאמה את הנטען בכתב האישום. בעדותה היא תיארה ויכוח סביב יציאה למספרה וניסיון לניתוק החשמל, אך לא ייחסה לנאשם זריקת כפכפים, סטירה או משיכת שיער במועד הרלוונטי. נקבע כי גרסתה השתנתה לאורך הזמן, וכי טענות נוספות שהעלתה, כמו איום במברג או פגיעה ברכוש, כלל אינן מופיעות בכתב האישום ואף מהן חזרה בה בהמשך.
לדיון הוגש גם סרטון מאירוע אחר, שבו נראית המתלוננת סוטרת לנאשם כשהוא שוכב במיטה, לעיני בתם הקטינה. הנאשם טען כי לאחר אותו אירוע הוגשה נגדו תלונה, אך הוא שוחרר לאחר שהציג את הסרטון לחוקרים. בית המשפט קבע כי עצם קיומו של הסרטון והתגובה להצגתו פוגעים במהימנות המתלוננת ומחזקים את המסקנה כי הוגשו תלונות שאינן משקפות בהכרח אירועי אלימות כפי שתוארו.
גם באישום הראשון מצא בית המשפט קושי ממשי. מועד צילום התמונה לא נבדק, והמתלוננת התקשתה לקשור אותה לאירוע מסוים. בעדותה לא ידעה לציין פרטים בסיסיים כגון אופן הפגיעה, המרחק בין הצדדים או מיקום החבלה. נקבע כי מהצילום עצמו לא ניתן להסיק שמדובר בחבלה שנגרמה מנעל, וכי אין תשתית ראייתית מספקת להרשעה.
בפסק הדין נמתחה ביקורת חריפה על אופן ניהול החקירה: המשטרה לא בדקה נתונים טכניים מהותיים, התביעה לא רעננה את זיכרון המתלוננת ולא עימתה אותה עם הפערים בין עדותה בבית המשפט לבין הודעותיה במשטרה. מחדלים אלה, כך נקבע, העמיקו את הספק ופעלו לחובת התביעה.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי לא הוכחה אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר באף אחד מהאישומים. לנוכח הסתירות, הראיות החסרות והכשלים החקירתיים הורה השופט על זיכוי מלא משתי העבירות שיוחסו לו.
