מה שנראה בעיני הנאשם כשלל לילה תמים מחוץ לחנות בשיפוצים, הסתיים בהרשעה פלילית חד משמעית. בית משפט השלום בתל אביב קבע כי נטילת אריחים ושולחן יוקרתי בשווי עשרות אלפי שקלים אינה טעות כנה או “איסוף אשפה”, אלא גניבה שבוצעה במודעות מלאה. בפסק הדין הורשע הנאשם בשתי עבירות גניבה, שבוצעו באותו מתחם ובהפרש של יומיים בלבד.
על פי כתב האישום, בשעות לפנות בוקר הגיע הנאשם למתחם עסקי ונטל אריחים בשווי מוערך של כ־12 אלף שקלים, שהיו שייכים לחברה שפעלה במקום. יומיים לאחר מכן שב לאותו אתר וגנב שולחן פורצלן יוקרתי בשווי מוערך של כ־10 אלף שקלים. שני האירועים תועדו במצלמות האבטחה, והבעלות על הפריטים לא הייתה שנויה במחלוקת.
במהלך ניהול ההליך לא חלק הנאשם על כך שהוא זה שנטל את החפצים, אולם טען כי האמין בתום לב שמדובר בפריטים נטושים או פסולת. לדבריו, החנות הייתה בשיפוצים, החפצים הונחו מחוץ לה, לא סומנו ולא היו קשורים או נעולים. הנאשם הציג עצמו כאספן ואגרן, הסובל מפוסט טראומה, וטען כי חיפוש חפצים בשעות הלילה מהווה עבורו דרך להירגע. לטענתו, עצם העובדה שפעל בגלוי וללא ניסיון להסתיר את מעשיו אינה מתיישבת עם כוונת גניבה.
מנגד, התביעה הציגה תיעוד ממצלמות האבטחה ועדויות בעלי העסק, והדגישה כי אופן הנחת החפצים ונסיבות המקום שוללים את האפשרות שמדובר באשפה. מהראיות עלה כי השולחן הונח על מרבד דשא מלאכותי הצמוד לחנות, הוקף בעציצים, ולצידו הונחו כיסאות וחפץ נוסף שהוסר בטרם נלקח השולחן נתונים המלמדים כי היה מדובר בריהוט המצוי בשימוש. גם האריחים, כך נטען, היו ארוזים בארגזים סגורים ומהודקים בסרט פלסטיק והונחו באזור שתוחם באופן חלקי. מנהל החנות העיד כי רק לאחר שנגנב השולחן הבחין שגם האריחים נעלמו, והבהיר כי לא מדובר בפסולת או בחפצים שנועדו להשלכה.
הנאשם חזר בעדותו על גרסתו והפנה לאירוע קודם שבו עוכב על ידי המשטרה לאחר שלקח ריהוט, אך שוחרר משהתברר כי החפצים סומנו כפסולת. ואולם, בית המשפט עמד על כך שבמקרה הקודם היו על החפצים מדבקות “זבל”, בעוד שבאירועים הנוכחיים לא היה כל סימון המעיד על כך שמדובר באשפה.
בהכרעת הדין דחה השופט את טענות ההגנה וקבע כי הראיות מצביעות בבירור על כך שהנאשם ידע שהוא נוטל רכוש של אחר. בית המשפט ציין כי הנאשם הגיע למקום בשעות הלילה כאשר איש אינו נוכח, הבחין בשולחן בשני ביקוריו, ראה כי הוא נראה בשימוש, ונטל את החפצים ממקום שאינו מדרכה ציבורית. נקבע כי הטענה שלפיה הנאשם כלל לא חשד שמדובר ברכוש של אחר היא “מופרכת”, וכי צירוף שני מקרי הגניבה בהפרש קצר מחזק מסקנה זו. עוד נקבע כי לא הוכח שהנאשם חסר יכולת להבין את משמעות מעשיו, וכי אי־נקיטת הליכים נגד אדם אחר שנטל פח אשפה אינה מקימה טענה לאכיפה בררנית.
