בקשה של מי שהוגדר "דמות מוכרת בעולם התקשורת במקסיקו" הגיעה אל שולחנו של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית ונדחתה. המבקש, אנדרס אייזיק רואמר סלומיאנסקי, שבית המשפט כבר קבע כי יוסגר למקסיקו בחשד לשלושה מקרי אונס, טען כי פסיקת העליון בעניינו חידשה הלכות בתחום דיני ההסגרה ולכן מחייבת דיון נוסף. הנשיא עמית קבע כי אף אחת מטענותיו אינה עומדת ברף הנדרש להליך החריג הזה.
התביעה נגדו, שבמסגרתה הוכרז כבר־הסגרה למקסיקו, נשענת על טענות לפיהן ניצל את מעמדו כמנחה, יוצר ומפיק טלוויזיה וכבכיר בשירות המדינה במקסיקו, והזמין נשים לביתו תוך הצגת פגישות עבודה – ושם אנס אותן. בקשת ההסגרה הוגשה ביחס לשלושה מתוך חמשת המקרים הנטענים, לאחר ששניים אחרים התיישנו בדין הישראלי. בתי המשפט המחוזי והעליון כבר קבעו כי התקיימו כל התנאים להסגרתו, וכי לא נמצאה כל מניעה משפטית או ציבורית לשולחו למקסיקו.
המבקש טען כי בפסק הדין שניתן בעניינו באפריל 2025 נקבעו הלכות חדשות, בין השאר בנוגע לחובת המדינה להבטיח את זכויותיו של מבוקש הסגרה במסגרת "הסכם הסגרה מיוחד" שנחתם לראשונה בין ישראל למקסיקו. לטענתו, המדינה המקסיקנית מסרה מידע כוזב בנוגע לטענת אליבי שהעלה, עובדה שלשיטתו צריכה הייתה להוביל למסקנה שזכויותיו אינן מוגנות. הוא הוסיף כי נקבע סטנדרט חדש שלפיו בחינת טענת אליבי מחייבת מסירת גרסה עובדתית מלאה, וכי בכך חרג בית המשפט מההלכה הקיימת. עוד טען שהמדינה לא ביצעה "בדיקות איכות" מספקות בטרם חתימת ההסכם, וכי פסיקת העליון לא נתנה משקל מספיק לחששותיו מפני רדיפה פוליטית בשל תמיכתו בישראל או לפגיעה אפשרית בזכויותיו במערכת המשפט במקסיקו.
מנגד, פרקליטות המדינה טענה כי פסק הדין שניתן בעניינו נשען כולו על הדין הקיים, וכי המבקש אינו מצביע על חידוש הלכתי אלא על ניסיון לערער שוב על קביעות שכבר נדונו לעומק בשתי ערכאות.
נשיא בית המשפט העליון עמית דחה את הבקשה וקבע כי אין מדובר בהלכה חדשה: "מעיון בפסק הדין מושא הבקשה עולה כי מרבית טענות המבקש נוגעות ליישום הוראות הדין הקיים על נסיבות המקרה, מבלי שנקבעה כל הלכה חדשה" – ציין בהחלטתו. הוא הבהיר כי פסק הדין הקודם דן בהרחבה בכל הסוגיות, כולל בבדיקות שביצעה המדינה ובהסכם ההסגרה, והחיל את הדין כפי שהוא: "לא מצאתי כי נקבע 'סטנדרט חדש' באשר לחובה להבטיח את זכויות היסוד של מבוקש ההסגרה".
באשר לטענות האליבי, חזר הנשיא עמית על עמדת ההלכה הקיימת שלפיה בירור טענת אליבי נעשה בעיקרו במדינה המבקשת ורק במקרים חריגים תותר הבאת ראיות לסתור בישראל. הוא הפנה לכך שהטענה הועלתה ללא מסגרת עובדתית קוהרנטית, כפי שנקבע: "בירור טענת האליבי, לוקה ביסודה, ואין בפני בית המשפט הישראלי יכולת אפקטיבית לברר טענה זו לאשורה".
גם הטענות בדבר רדיפה פוליטית והחשש לפגיעה בזכויותיו נדחו. פסק הדין המקורי קבע כי מבקש ההסגרה לא הציג ראיות מספיקות: הראיות "אינן מספיקות להוכחת טענתו" וכי לא קיים "חשש קונקרטי לשלומו". הנשיא עמית ציין כי טענות המבקש בעניין זה הן ערעוריות באופיין, והוסיף כי "הדיון הנוסף אינו 'ערעור נוסף'".
לבסוף קבע כי לא מתקיימים התנאים בחוק בתי המשפט לקיום דיון נוסף, הליך חריג המיועד רק למקרים שבהם נקבעת הלכה חדשה או הלכה הסותרת פסיקה קודמת ברורה. לפיכך, הבקשה נדחתה.
